(א) המשכיר לחבירו בית כו׳ ז״ל מ״ו ר״ש ז״ל כך הוא דעת אביו הרא״ש והוא מן הרשב״א אבל דעת המרדכי אינו כן וכן דעת התוס׳ בסוף פרק השואל גבי משכיר אומר לא נטלתי עכ״ל אבל המ״מ הסכים ג״כ לדברי הרא״ש וכן סתם הב״י ובש״ע:

(ג) ואם הקדים לו השכר כו׳ ז״ל ב״י איכא למידק מה בא לחדש שאם הקדים לו השכר א״י להוציאו כו׳ הא עדיפא מיניה אשמועינן ברישא שאם השכירו לזמן קצוב אפי׳ נח הקדים לי השכר א״י להוציאו תוך זמנו וצ״ל דבסיפא מיירי כששכר ממנו סתם ולא לזמן קצוב והקדים לו מעות וקמ״ל שאפילו שלא קצב עמו זמן מ״מ נגד מעותיו קנה וא״י להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירית שהקדים לו עכ״ל וביאורי דלא השכיר לו לזמן קצוב אלא א״ל השכר לי ביתך ובעד כל חודש אתן לך דינר והקדים ליתן ע״ז ב׳ דינרים דאין זה זמן קצוב ולולי הקדמת המעית היו יכולין לחזור בכלות כל חודש ולכאירה היה נראה דגם סיפא מיירי בזמן קצוב דמיניה איירי בבבות הללו והרישא מיירי בשוכר לגבי משכיר דבהו ודאי אין אנו צריכין להקדמת המעות ואין חילוק בין שכרו לזמן קצוב קצר לבין זמן קצוב מרובה אבל לגבי ליקח שלא יוציאהו וידור בו בחנם בזה דוקא בעינן שהקדים להמשכיר מעות וע״ז קאי רבינו והוא מדברי הרא״ש שלמד כן מהירושלמי וכמ״ש בפרישה ואף של׳ רבינו שכמב ואם הקדים לו השכר א״י להוציאו עד שיכלה זמן השכירות שהקדים לו משמע דקאי הכל אאיש א׳ דאותו שהקדים לו השכירות א״י להוציאו מ״מ אינו מוכרח די״ל שהקדים לו ר״ל להמשכיר הנ״ל מיניה אלא שצ״ע להם לא אמרינן דאפילו לא השכירו לו לזמן מרובה אלא לשנה א׳ דהלוקח יקבל המעות מהשוכר אם לא קדם המשכיר וקבלו מהשוכר וצ״ע:

(ח) השכירו לו סתם בכך וכך לחודש כו׳ עד ואפילו כשהגיעו הפסח א״י להוציאו כו׳ ז״ל המשנה דף ק״א בקיצור כאשר העתיקה הרא״ש המשכיר בית לחבירו ביה״ג א״י להוציאו מן החג עד הפסח ביה״ח ל׳ יום עכ״ל המשנה ובגמ׳ מ״ש יה״ג דכי אגר אינש בית לכל יה״ג אגר יה״ח נמי אמר ר״י להודיעו קתני וה״ק המשכיר בית לחבירו סתם אין יכול להוציאו ביה״ג מן החג עד הפסח אא״כ הודיעו ל׳ יום מעיקרא (וכתב הרא״ש פי׳ שהשכיר לחדשים) וממילא ידענא דביה״ח צריך להודיעו ל׳ יום קודם יציאתו מן הבית א״ר אסי אם נכנס בה יום א׳ מהני ל׳ יום ביה״ג אין יכול להוציאו מן החג עד הפסח עכל״ה ולא נזכר ולא נרמז בשום מקום בגמ׳ ובאשר״י שצריך הודעה שנים ל׳ יום קודם פסח ומשמע דבהודעה ראשונה בתחלת ומי הגשמים סגי ודברי רבינו הם נלקחים מדברי הרמב״ם שכתב בפ״ו משכירות ז״ל בד״א ביה״ח אבל ביה״ג א״י להוציאו מן החג עד הפסח קבע לו ל׳ יום לפני החג אם נשאר מהל׳ אפי׳ יום אחד אחר החג א״י להוציאו עד הפסח והוא שיודיעו ל׳ יום מקודם עכ״ל וכ״כ בש״ע בס״ו ומשמעות ל׳ ג״כ משמע דצריכי הודעה שניה ל׳ יום לפני הפסח וק׳ כיון דלשון הגמרא הנ״ל לא משמע הכי מנ״ל לכתוב כן וגם המ״מ לא כתב על הרמב״ם שום דבר כ״א ז״ל קבעו ל׳ יום כו׳ מימרא דר״א שם ובהלכות עכ״ל וכבר נתבאר דבמימרא דר״א (שלימים לפני פסח) [של׳ ימים לפני החג] אפילו הודיעו לפניו כ״ט יום א״י להוציאו כל יה״ג וקודם פסח צריך להודיעו ל׳ יום קודם שנית (משום דרבינו כתב ל׳ המשנה עם פירושו תחלה ואח״כ כתב עליו מימרא דרב אסי האמור שם בגמ׳ והבאתי ל׳ בדרישה ע״ש) ועוד שהוא כנגד הסברא דודאי ל׳ יום להודעה שאמרו ל״ד דה״ה אם הודיעו נ׳ יום או חצי שנה קודם וכ״ש הוא ולא אמרו ל׳ יום אלא לאקולי על המשכיר דבהודעת ל׳ יום סגי ועוד דמ״ש משכרו לזמן קצוב ואפי׳ לזמן מרובה כשהגיע הזמן מוציאו בלא הודעה כלל ולכאורה היה נראה דלכ״ע אם הודיעו בחג או קודם החג פחות מל׳ יום שוב מוציאו מיד כשיגיע פסח וא״צ להודיעו שנית קודם הפסח וכן מוכח ל׳ רבי׳ דכתב דאם הודיעו ולא נשלמו ימי הודעה ל׳ יום קודם החג אין יכול להוציאו כל יה״ג משמע הא מיד בסוף יה״ג יכול להוציאו בלא הודעה שניי׳ כלל ומש״ה חלקינהו רבי׳ לתרי בבות משום דדינייהו חלוקו׳ הם דבבבא שניי׳ דאיירי שהודיעו ל׳ יום חסר יום א׳ קודם החג. אף שאינו יכול להוציאו כל יה״ג מ״מ אין צריך הודעה חדשה קודם פסח אבל רישא איירי בלא הודעה כלל קודם החג ומ״ש אם לא הודיעו עד אחר הסוכות [אינו ר״ל דאחר הסוכות הודיעהו אלא ה״ק לא עלה על לבו להודיעו עד אחר סוכות אז] לא מהני הודעה כדי להוציאו כל יה״ג ואפי׳ דר שם כל יה״ג צריך הודעה ל׳ יום קודם פסח כיון שלא הודיעו כלל קודם החג ועד״ז יתפרשו ג״כ דברי הרמב״ם ודוק בל׳ רבי׳ שהקדים מה שמאחר הרמב״ם דבל׳ הרמב״ם איכא למיטעי ולומר דקאי אמ״ש שהודיעו כ״ט יום קודם החג דאפ״ה צריך להודיעו שנית ל׳ יום לפני פסח מש״ה שינה והקדים וכתב ואפי׳ כשהגיעו כו׳ וקאי אמ״ש תחלה אבל ביה״ג אם לא הודיעו כו׳ ופי׳ כמ״ש אבל פירושי נראה דחוק דא״כ לא הו״ל לסתום אלא לפרש ע״כ מ״ש בפרישה נראה לי עיקר ודוק:

(יד) וכתב הרשב״א בד״א כשעומד בר״ה כו׳ צ״ע דכאן סתם כדעת הרשב״א דכשאומר לו שנה אחת אין חודש העיבור בכלל ובי״ד סי׳ ר״ך סתם היפוך זה וכתב שם ז״ל היה עומד בתוך השנה כו׳ אמר שנה א׳ או שנה סתם אסור מעת לעת ואם שנה מעוברת אסור י״ג חדשים מיום ליום עד כאן לשונו וכ״כ הרא״ש פ׳ קונם יין וכ״כ הרמב״ם בזה פ״י דנדרים והמ״מ פ״ז דשכירות הביא דברי הרשב״א וכתב עליו דאין כן דעת הרמב״ם בפ״ד דנדרים וברמב״ם ובש״ע ל״ק שהן פסקו כאן סתם ואיכא למימר דבין בשנה זו ובין בשנה אחת קאמר דחודש העיבור בכלל וא״ל דס״ל לרבינו דלנדרי׳ דאיסור׳ הוא אזלינן לחומרא וחשבי׳ שנה [אחת ושנה] סתם כשנה זו וחודש העיבור בכלל וכאן דאיירי בדין הוצאת ממון לא מפקי׳ ממונא מספיקא ומעמידין הקרקע בחזקת בעליה דהא בהדיא משמע בדברי ר״ן ס״פ קונם יין דלהרשב״א אין חילוק בין איסורא לממונא וממונא מאיסורא יליף לה שם בדין זה וכ״כ המ״מ פ״ו דשכירות דלהרשב״א למד מדין נדרים לדין שכירות וע״ק איך כתב רבי׳ דין זה בשם הרשב״א והרי הרשב״א עצמו לא למעשה אמרו אלא להלכה והב״י נתעורר ג״כ בקושי׳ זו האחרונה וע״ש שהביא ל׳ הרשב״א וכתב שלא ראו רבי׳ והמ״מ הנ״ל התשובה והוא דוחק ואני אומר דכי דייקינן בלישניה נעמוד על אמיתתו ולק״מ וזה שרבי׳ דייק כאן וכתב בד״א כשעומד בר״ה כו׳ דס״ל לרבי׳ דכשעומד בר״ה ואמר שנה א׳ יהיה לך זה מושכר או יהי׳ זה אסור לי אז אמרי׳ דאין חודש העיבור בכלל דאי הוה דעתיה שאם תתעבר השנה יהיה העיבור בכלל הול״ל שנה זו או השנה יהיה מושכר לך או אסור לי דאז הוה ודאי העיבור בכלל אלא ודאי דעתי׳ אסתם שנה לא כמו שיהיה שנה זו ולהכי אין חודש העיבור בכלל ובי״ד דייק וכתב הי׳ עומד בתוך השנה כו׳ ולהכי אמר אף שאמר שנה א׳ כשנה זו דמי דמה הו״ל למיעבד אם היה אומר שנה זו יהיה מושכר לך או אסור לי היה משמע עד כלות שנה וכשיגיע ר״ה היה נדרו בטל וכמבואר שם בדברי רבי׳ והוא רוצה שיקיים דיבורו שנה תמימה מעת לעת מש״ה הוצרך לומר שנה אחת יהיה זה מושכר או אסור ולהכי חודש העיבור בכלל דגם שנה מעוברת מיקרי שנה כן נראה דעת רבי׳ ואע״פ שבהר״ן הנ״ל משמע דגם בזה לא ס״ל לרשב״א לחלק מ״מ ס״ל לרבינו לחלק ובזה מיושב ג״כ קושיא השניי׳ שכתבתי שהרשב״א לאו למעשה כתבו דודאי גם רבינו והמ״מ ידעו בכל אלה אלא דס״ל דהרמב״ם וכל הפוסקים מיירי כשעומד בתוך השנה ואומר שנה א׳ יהיה זה אסור לי או מושכר לזה שהם אמתני׳ דפ׳ הקונם יין קאי דתנן שם האומר קונם יין זה שאני טועם לשנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה ופירשוה הרמב״ם והרא״ש וכל המפרשים כמשמעו דמיירי בעומד בתוך השנה ואומר שנה א׳ יהיה לי יין זה קונם ולהכי חודש העיבור בכלל והרשב״א פליג אפי׳ בזה וס״ל דאין חודש העיבור בכנל ומוקי למתני׳ דפ׳ קונם ודפ׳ השואל כשעומד בר״ה ואמר שנה זו או השנה יהיה זה קונם או מושכר ולהכי חודש העיבור בכלל וע״ז השיב בתשובה דלמעשה נלך בתר הראשונים דס״ל דעומד בתוך השנה ואומר שנה א׳ יהיה וה קונם או מושכר דחודש העיבור בכלל דבזה ודאי מסתבר טעמייהו אבל כשעומד בר״ה ואומר כן לא גילה דעתו בזה לומר דחודש העיבור בכלל ואדרבה אפשר דאפי׳ שאר פוסקים מודים בזה כנ״ל דעת רבי׳ והמ״מ ודעת הר״ן בפרק הקונם נראה קצת בהיפוך ע״ש אבל מדברי הרא״ש אינו משמע כדעת הר״ן ועמ״ש בי״ד סימן הנ״ל ומ״ש הרשב״א בתשובה הנ״ל ועוד אף אם שוה בשוה נינהו אכתי ק׳ לעשות מעשה להוניא ממון ואף אם עדיין לא דר בומ״מ כאשר נאמר לשוכר שיפרע משלם ולא ינכה חודש העיבור משכירותו זה הוה אפוקי ממונא וק״ל:

(טז) וכתב הרמ״ה שאם יש בעציו כו׳ לפי סברתו צ״ל הא דפריך תלמודא בסוף השואל ה״ד אי דאמר ליה בית זה נפל אזדא ליה ר״ל ואמאי קתני במתני׳ חייב להעמיד לו בית דמשמע שהחיוב מוטל על המשכיר ליתן לו בית כשהיה לו אחר או להחזיר לו שכירותו משלם וכמ״ש עוד בסמוך ואמאי הא אזדא ליה ועיין לעיל עוד בדרישה סי׳ ש״י:

(יח) דאע״ג דקנו מיניה כו׳ ק׳ דלעיל סי׳ ש״י כ״ר בשם הראב״ד ז״ל ודוקא שהקנה לו בקנין דאל״ה במה נתחייב לו כו׳ משמע דבקנין כ״ע מודו דנתחייב להעמיד לו אחר וזהו דלא כמ״ש הרמ״ה כאן וא״כ הו״ל לרבי׳ לכתוב דבריהן בל׳ פלוגתא וא״ל דהראב״ד הנ״ל בסי׳ ש״י ס״ל ג״כ דאע״ג דקנו מיניה לא משתעבד ליה להעמיד לו חמור אחר עכ״פ אלא דוקא אם יש לו אחר או להחזיר לו מעותיו כולם וכמ״ש הרמ״ה כאן אלא שאשמועי׳ הראב״ד לעיל דכל זמן שלא קנה מידו אפי׳ מעותיו א״צ להחזיר ואף אם יש לו חמור א״צ להעמיד לו אחר והרא״ש פליג על הראב״ד וס״ל דאפילו בלא קנין נשתעבדו לו נכסיו ואפילו להעמיד לו חמור אחר שלא היה בידו דז״א דהא כתב המ״מ בפ״ה דשכירות בשם הראב״ד דס״ל דבקנין נשתעבדו לו נכסיו להעמיד לו חמור אחר ולא סגי בהחזרת לו כל שכרו ע״ש גם מש״ר ז״ל ולפי מ״ש א״א הרא״ש ז״ל כו׳ עד ה״נ כיון שקנו כו׳ ק׳ בלא קנין נמי הול״ל כיון שזה החזיק בבית זה נשתעבדו לו נכסיו דודאי לא גרע חזקתו בבית ממשיכת חמור ומיהו בזה תירץ הב״י [עיין ל׳ ב״י בב״ח] והוא דוחק דהא הרמ״ה אבית סתם קאי ובית סתם יכול לעשותו אפי׳ קטן מהראשון ואפ״ה כתב שאינו מחוייב ועליו קאי רבינו בשם הרא״ש וכתב כיון דקנו מיניה כו׳ משמע דאפילו בכה״ג הקטן דוקא מחוייב אע״ג דאינו עודף מדמי הראשון ובפרישה כתבתי ישוב לקושיא זו האחרונה למה מצריך רבי׳ קנין להרא״ש ע״ש אבל קושיא ראשונה במקומה עומדת ע״כ נלע״ד דס״ל להרמ״ה ורבי׳ דיש חילוק בין בית סתם לחמור סתם דחמור עביד הוא שימות או ישבר או יעשה פיסח בדרך מחמת מלאכה נמצא שכשקנה מידו אחמור סתם ודאי אכל ממונו קנו שבאם לא יספיק לו חמור אחד יהיה מחוייב להעמיד לו אחר ומש״ה כ״ע מודו שם דקנין מהני והרא״ש ס״ל דאפי׳ במשיכת החמור סגי שם דודאי אדעתא דהכי משכן משא״כ בבית דאין מדרכו ליפול ומסתמא לא היה דעתו כ״א על בית שיש לו ומש״ה כשאין לו אחר לא נשתעבד לו אפי׳ בקנין ליתן לו בית אחר דמיקרי דשלב״ל אלא שרבינו ס״ל כיון דלהרא״ש מהני בחמור משיכה משום דמסתמא דעתו היה במשיכה זו על כל נכסיו ואם כן בבית סתם אף שלא מהני החזקה בבית זה שנתן לו מסתמא מ״מ מאחר שקנו מידו ודאי היה דעתו להיות משועבדים לו נכסיו דאל״כ הקנין ל״ל וא״ל מ״מ כיון שלא פירש שקנה על נכסיו לא אזלינן בתר דעתיה ע״ז הביא ראיה ממשיכת חמור ודוק:

דאע״ג שקנו מידו שישכור לו כו״ לעיל בסי׳ קנ״ו ס״כ כ״ר בשם הרמ״ה דבכה״ג הוי קנין דברים וכאן כתב טעם אחר משום דלא הוה בעולם וה״ט משום דאף שתאמר דהמשנה לא איירי שקנה מידו לבנות אלא קנה ושיעבד נפשיה להתחייב ליתן לו בית אחר אפ״ה לא חל הקנין כיון שלא היה בעולם וק״ל מיהו לא אמרינן דהתחייב נפשיה ממש דהא כ״ר בסי׳ ס׳ ס״י גם כתב בסי׳ ר״ז ור״ט ורי״א דאדם יכול להתחייב נפשיה אפילי בדשלב״ל ע״ש ועיין בב״י מ״ש על דברי הרמ״ה ויש להקשות על מ״ש שיש להשיב שהחזקה תועיל לקיים התנאי הרי חזקה בבית לא עדיפא ממשיכה בחמור ואפ״ה ס״ל להרמב״ם והראב״ד דלא מהני משיכת החמור להעמיד לו חמור אחר מנכסיו כיון דלא קנו מיניה וא״כ למה הב״י כתב בקושייתו ז״ל ואפי׳ לא קנו מיניה ולמה כ״כ על הרמ״ה יותר מעל דברי הרמב״ם והראב״ד ובפרט שהוא כבר הסכים לעיל בסי׳ ש״י לדברי הרמב״ם ואף שי״ל שתמיהת ב״י הוא על הרמ״ה יותר מפני שהוא כתב ז״ל דאע״ג דקנו מיניה שישכור לו או לבנות לו דמשמע שבתחלת השכירות התנה עמו שאם יפול ישכור או יבנה לו בית אחר והקנה לו בקנין ע״ז ואפ״ה ס״ל דלא מחוייב להעמיד לו אחר ומש״ה הקשה ב״י עליו אמאי הא כיון שהחזיק ע״ש זה התנאי נשתעבד לקיים התנאי וס״ל דאפילו להרמב״ם וראב״ד הדין כן כיון דהתנה בפירוש עמו כן אבל [צריך] טעם למה שיהנה תנאי שבפירוש לדשלב״ל לכן נלע״ד דהב״י ג״כ ס״ל פי׳ דהרמ״ה כמ״ש בפרישה ואפי׳ נבילת החמור ועצי הבית אין לו לשוכר אלא מחזיר לו שכרו ולהכי שפיר הקשה למה כתב הרמ״ה שאין כופין אותו להעמיד לו בית אחר דמשמע אפי׳ בכדי דמי העצים והאבנים אין כופין וכמ״ש ואמאי הא כיון שהחזיק בבית נשתעבד לו לכל הפחות בית זה כמו שהוא לכ״ע ואפילו להרמב״ם ולהראב״ד מבואר לעיל סי׳ ש״י דחמור זה או בית זה מיהא קני במשיכתו למכור ולשכור בדמיהם כל עוד שאפשר גם נראה דמ״ש ב״י בלשונו תנאי גם רבינו סיים להשלים לו תנאו אינו ר״ל שהתנה כן בפירוש אלא מה שדברי יחד בתחלת השכירות שיתן לו בית עד זמן קצוב וזה יתן לו כ״כ שכירות הוא הנקרא תנאי ודו״ק:

(כב) ואם דר בו אין מוציאין מידו וא״ת מאי שנא דכאן אמרינן שהשוכר מיקרי מוחזק בשכירותו ואין מוציאין מידו ומ״ש לעיל בסי״ד בשפק דתפיס׳ ל׳ ראשון או ל׳ אחרון שכתב שאפי׳ כבר דר מוציאין מזה השכירות דקרקע בחזקת בעליה עומדת ונראה לחלק דבשלמא לעיל דאמר ב׳ לשונות דכל א׳ ברור אזלינן בתר טענתי׳ דמשכיר שאמר שדינר לחדש הי׳ עיקר כוונתו כיון שהקרקע בחזקת בעליה עומדת משא״כ בל׳ זה עלייה שע״ג בית זה שאין כאן לשון ברור אלא שהוא אומר כך היה כוונתו ודברים שבלב אינן דברים והו״ל ככל ספק דעלמא דאמרי׳ דאם עדיין לא דר הרי הבית בחזקת המשכיר ואם כבר נכנס לדור בו אע״ג דעדיין לא דר בו מיקרי השוכר מוחזק בדירתו ואין מוציאין אותו משם וכעין זה צ״ל לקמן ס״ס שי״ו ולעיל ס״ס ק״ן שלפעמים הדר בו מיקרי מוחזק ועי״ל כיון דאם נפחתה אח״כ גם העלייה משועבד לו הבית לדור בו כיון שאמר שע״ג בית זה ומש״ה מאחר שעכ״פ גם הבית בכלל השיעבוד לפעמים מש״ה אין מוציאין אותו משם מיד שנכנס לדור שם ודוק:

(כ) והרמ״ה כתב דוקא נפחתה העלייה יורד למטה בבית אבל נפל לא כו׳ כב״י ז״ל כן יש ללמוד מעובדא דפרסק כו׳ וכ״כ המ״מ פ״ה דשכירות בשם הרשב״א וכ״כ הנ״י עכ״ל והנה מ״ש בשם הנ״י הוא בפ׳ הבית והעלייה על הא דאמרי׳ במתני׳ בדא״ל עלייה זו שע״ג בית זה (וכמ״ש בפרישה) ומייתי ראיה מההוא מעשה דפרסק כו׳ וכתב ע״ז ב״י ואיכא למידק הא לא דמי אהדדי דגבי בית והעלייה נפחתה העלייה והבית קיים ואפ״ה אמרינן דחייב להעמיד לו עלייה ואילו גבי דלית כה״ג כגון שנעקרה הדלית והפרסק קיים לא אמרינן שיהא חייב להעמיד לו דלית (ר״ל שהרי אומר לו כל זמן שהדלית קיים) תירץ הרשב״א ז״ל דדומים הם לגמרי שהבית הוא שנתקלקל דהיינו תקרה שעל התחתון הוא ליתן את התקרה ועלייה קיימת דהיינו כותליה ואויר ותקרת הבית לעלייה כפרסק לדלית ולפ״ז שמעינן שאם נפלו כותלי עלייה אפי׳ כי תקרת הבית קיימת אינו חייב להעמיד לו עלייה שהרי הכל תלוי בדליח קיימת והשתא הדלית נעקר וכן נראה דנפחתה דוקא והיינו דנקט לה לעיל דרך נפילה (ר״ל המשנה שלפני זה קתני הבית והעלייה שנפלו כו׳) והכא נקיט שנפחתה הילכך בשוכר ובמשכיר דוקא נפחת דכל שנתקלקלה עלייתו מחמת ביתו שיעבד לו ביתו שהפסד זה בא לו מחמתו עכ״ל ולזה כיון הב״י שכתב שהרמ״ה למד כן מההוא עובדא דפרסק ומש״ה תמה בסמוך על רבינו שכתב על דברי הרמ״ה שלא נהירא ליה והן מוכרחים ונראה ליישב דברי רבינו שאין מכאן הכרת כלל לחלק בין נפחתה לנפילה דמה שהקשה הא ל״ד בית ועלייה לפרסק ודלית דבענייה שנפלה והבית קיים חייב להעמיד לו אחר לא ידעתי מנין להם אי ממה שדקדק ר׳ חייא והשיב חייב אתה להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיים דמשמע הא אין הדלית קיימת אינו חייב להעמיד לו דלית אחר אין הכרח די״ל דה״ק כל זמן שהדלית קיים אתה חייב להעמיד לו פרסק אבל אי נעקרה גם הדלית אז אי אתה מחוייב להטמיד לו [פרסק ודלית ה״נ גבי בית דוקא אם נפלו שניהם אבל אי נפל עלייה חייב להעמיד לו] עלייה אחרח או ירד עמו למטה וכמש״ר ופי׳ זה רמזו רבינו במ״ש אם נפל הבית והעלייה אינו חייב להעמיד לו עליים וכתב אחריו כההיא דא״ל לחבריה פרסק כו׳ דמשמע דמההוא מעשה דר״ח הנ״ל שדקדק לומר כל זמן שהדלית חיימת כו׳ הא נפל גם הוא אינו חייב וכמ״ש בפרישה (ולמד) [לימוד של] דין זה והטעם דחייב להעמיד לו עלייה אע״ג דאמר ליה עלייה זו כתבתי בפרישה על מה שכתב ולא נהירא עיין שם גם מה שדקדקו עוד מלשון המשנה דקתני נפחתה ולא קתני נפלה כדקתני במשנה ראשונה אין זו קושיא דבמשנה ראשונה דבא לאשמועינן דין חלוקת העצים והאבנים צריך למיתני בה נפלה לגמרי ובמשנה זו קתני נפחתה לרבותא דל״מ נפלה לגמרי דפשיטא שחייב להעמיד לו עלייה אח״כ אלא אפי׳ לא נפלה אלא נפחתה מעט דאכתי ראויה לדור בה אפ״ה בעבור חסרון העמדת כלי אחד יכול לירד לדור למטה עד שיבנה לו העלייה ויתקננה ולא אמרינן שידור חצי למטה וחצי למעלה וחידוש הוא זה שהרי לא ס״ל כן ומזה למד שמואל לומר נפחתה בארבע ומש״ה כ״ר על הרמ״ה ואינו נראה כו׳ עד וכן נפלה כו׳ גם מהרא״ש יש לדקדק קצת כן שכתב בקושיא דמקשן שהקשה ה״ד אי דא״ל עלייה זו כיון דנפל אזדא לה כו׳ הרי שכתב לשון שנפלה בנפחתה משום דאין חילוק בין נפחתה לנפלה ובזה נסתלקה תמיהת ב״י שתמה על רבינו מצד הענין איך יש לדחות דברי הרמ״ה שהן דברי טעם ומ״ש ב״י ז״ל ומ״ש עוד ואפילו היכא דנפחתה העלייה או נעקרה הפרסק כו׳ ה״מ גבי פרסק כו׳ דברי טעם הן דכיון שא״ל שע״ג בית זה נפל הבית אזדא ליה עכ״ל לא יכולתי לעמוד על כוונתו מה שייכות לטעם זה כאן הרי לא מיירי בנפל הבית ואפשר דנפל טעות בספרים וטעו בין דברי טעם הן שכתב ב״י בראשונה על נפל הבית וקיימא עלייה שעל גבי קונדיסין דשם מקום של האי דכיון כו׳ לבין דברי הטעם הן שכתב ב״י בפעם שניה על נפחתה העלייה וק״ל:

ואפילו היכא דנפחתה העלייה או נעקר הפרסק כו׳ עד בית למידר ביה כו׳ עיין מ״ש בפרישה ולפ״ז הא דדימה הרמ״ה נפחתה העלייה לנעקרה הפרסק להדדי היינו לענין זה שתרווייהו משועבדין לאשר ע״ג כל א׳ כפי הראוי לו דהיינו הבית כמו שהוא לדור בו והפרסק כמו שהוא ליקחנו בעל הדלית ולהעמידה על מקומו ואין שום א׳ מהן מחוייב בנפל התחתון להוציא הוצאה ולכאורה היה נראה לפרש דדעת הרמ״ה שהן שווין לגמרי ושגם בבית זה אין בעל העלייה דר בבית אא״כ מוחה בו בע״ה מלתקן פחת העלייה ומ״ש במשנה שידור למטה עד שיתקן לו העלייה כו׳ ר״ל שירשהו בעל העלייה לתקן מכיסו ולא ימחה בידו לומר אזדא ליה עלייה הראשונה כמו שמפרש מ״ש חייב להעמיד לו אפרסק דר״ל דבעל הדלית יעמידהו מכיסו ובעל הפרסק לא יגרום לו מניעת ההעמדה וא״כ הוא הוה א״ש טפי מ״ש עליו רבינו ז״ל ואין נראה אלא בע״ה חייב לבנות לו את העלייה ר״ל פחת העלייה מכיסו וגם יידברי הרמ״ה היו עולין קצת מבואר יותר אבל ז״א דא״כ למה מסיק הרמ״ה וכתב ז״ל והא אמרינן שחייב להעמיד לו אפרסק כו׳ למה לא פי׳ גם ל׳ המשנה מ״ש ואין בע״ה רוצה לתקן כו׳ עד שיתקן כו׳ ודו״ק: